הנהלת הקרן | פרסום מערכת

בזמן שמהדורות החדשות מדווחות על "פעילות ממוקדת" ועל "חזרה לשגרה", בתוך אלפי בתים בישראל מתנהלת מלחמה אחרת. זו מלחמה ללא דגלים, ללא צל"שים וללא הפסקת אש. זו מלחמה שמתחוללת בין המטבח לחדר הילדים, בין ישיבת עבודה בזום לבכי חרישי במקלחת. זו המלחמה של משפחות המילואים, והמחיר שלה נכתב בכל יום מחדש בדמעות של אימהות ובתום השבור של ילדים בני חמש.

הילדים ש"לא בקצב"

בבית הספר, החיים ממשיכים. הכיתה מתקדמת מחוברת "קסם 3" ל"קסם 4", אבל בועז הקטן, רק בכיתה א', נשאר מאחור. הוא לא עצלן, הוא פשוט נושא על הכתפיים הקטנות שלו משא שגדול על מידותיו. באחד הווידויים המצמררים מתוך פורום נשות המילואים, כתבה אמו למורה שלו:

"המורה, הוא לא בקצב. גם אני לא בקצב. בעצם כל משפחות המילואים לא בקצב… אתמול בשיחת טלפון כשבועז שאל את אבא: 'אבא נהרגת כבר?', הבנתי כמה הוא לא בקצב וכמה הוא מחזיק שם בלב הקטן שלו."

השאלה הזו – "אבא נהרגת כבר?" – היא לא רק שאלה של ילד. היא הזיקוק המזוקק ביותר של החרדה הקיומית שמלווה את דור הילדים הזה. כשאמא מנסה להסביר למה בועז לא סיים את שיעורי הבית בחשבון, היא בעצם מבקשת חמלה על דור שלם שאיבד את הקצב של הילדות.

הבית שנקרע מבפנים

עבור הנשים שנשארות מאחור, המלחמה היא לא רק הגעגוע, אלא אובדן הזהות והשחיקה האינסופית. אחת הנשים שיתפה בווידוי כואב במיוחד על התחושה שהבית פשוט קורס:

"שמישהו בבקשה יחזיר לי את האדם שהתחתנתי איתו… אני נקרעת בין ילדים, תחזוקת בית, עבודה ובין הצורך לדאוג לעצמי. חצי מהיום בוכה, ישיבות בעבודה ולא מצליחה להסתיר את הדמעות… יש לי ילדה שמתפוצצת עליי כי הבאתי לה גלידה ולא ארטיק, ואני פשוט יודעת שזה רק בגלל זה. כמה ילדה בת 5 כבר יכולה להכיל שאבא שלה לא נמצא ואמא שלה חצי מהיום בוכה?"

זהו הסדק העמוק ביותר: כשהאידיאולוגיה הגדולה של המדינה פוגשת את ה"מיקרו" של הבית. כשהבעל נשאב עוד ועוד למילואים, והאישה מרגישה שהיא נעלמת. כשהילדים נאחזים בה כדבר הבטוח היחיד שנשאר להם, בזמן שהיא עצמה רק רוצה שמישהו יעיר אותה מהסיוט.

השברים של הגיבורים

גם בצד השני, בחזית, המדים לא תמיד מצליחים להסתיר את הלב השבור. סיפורו של סא"ל בצה"ל, אדם של ערכים ואידיאולוגיה, שנשבר למשמע הודעה אחת קטנה, מזכיר לנו שגם החזקים ביותר הם בני אדם:

"הגדול (בן 8… גדול) שלח לו הודעה מהטלפון של סבתא: 'אבא אני מתגעגע אליך, מתי אתה בא'. והוא נשבר… ותוהה אם המחיר שווה את זה. נשבר לו הלב על הבית שלו, על הילדים שלו, על אשתו."

השברון הזה הוא מחיר שקט שאיש לא מדבר עליו בטקסים הרשמיים. זהו מחיר השחיקה של המבנה המשפחתי הישראלי.

המנדט שלנו: לא להשאיר אותם לבד

הסיפורים האלו הם לא "מקרים קיצוניים". הם המציאות היומיומית של אלפי משפחות. כשהחייל בחזית, הוא צריך לדעת שהילד שלו מקבל את הטיפול הרגשי שיעזור לו לחזור ל"קצב". כשהאישה בעורף מרגישה שהיא נחנקת, היא צריכה לדעת שיש מערכת שתחזיק אותה – קבוצת תמיכה, הדרכה מקצועית, או פשוט מישהו שיגיד לה: "אנחנו רואים אותך".

אנחנו בעמותה שלנו פועלים כדי לאסוף את השברים האלו. אנחנו מעניקים טיפולים רגשיים לילדים כמו בועז, קבוצות חוסן לנשים שנמצאות על קצה גבול היכולת, ומעטפת שלמה שנועדה לוודא שהבית הזה לא יתפרק.

אנחנו פונים אליכם היום: אל תסתכלו מהצד. אימוץ משפחת מילואים הוא לא רק מעשה של צדקה, הוא המעשה המוסרי ביותר שאנחנו יכולים לעשות כחברה. התרומה שלכם היא הטיפול הרגשי שיציל את הילד הבא מהתפרצות בכי, היא המרחב שיאפשר לאמא לנשום, והיא השקט הנפשי של החייל שנמצא שם בשביל כולנו.

אל תתנו להם להישבר לבד. תרמו עכשיו ואמצו משפחה.
https://www.charidy.com/makshivim/

הלילות שאיש לא רואה

יש רגע אחד ביום שבו כל ה"חוסן" וה"חוזק" מתפוגגים – וזה הרגע שבו הבית משתתק. כשהילדים סוף סוף נרדמו אחרי עוד התפרצות בכי על גלידה שהייתה אמורה להיות ארטיק, או אחרי ששוב שאלו "אבא נהרג?".

זה הרגע שבו אמא של בועז יושבת על רצפת המטבח, ראש בין הידיים, ומסתכלת על הנייד. היא מחכה לסימן חיים, ל"וי" אחד קטן בוואטסאפ שיגיד שהוא שם. היא נזכרת איך פעם, בחיים הקודמים, הם היו מתכננים את השבת. היום, היא רק מתפללת שהוא לא יפספס את שיחת הטלפון של חמש הדקות, כי הילד כבר לא מוכן להניח את הטלפון מהיד. הוא ישן איתו מתחת לכרית, כאילו המכשיר הקר הזה הוא הלב הפועם של אבא שלו.

ובחזית? שם סגן-אלוף במילואים, אדם שפיו וליבו שווים, מסתכל על התמונה של הילד שלו בתוך הקסדה. הוא קורא שוב ושוב את ההודעה מהטלפון של סבתא: "אבא אני מתגעגע, מתי אתה בא". הדמעות שלו נספגות בתוך האבק של המדים, והוא שואל את עצמו את השאלה שמרסקת אותו מבפנים: "האם אני מנצח במלחמה על המדינה, אבל מפסיד בקרב על הנשמה של הילד שלי?"

הקרע הזה, שבין האידיאולוגיה לבין הילד שבוכה בגן, הוא הפצע המדמם של ישראל 2026. זה פצע שלא חובשים בתחבושת אישית, אלא בחמלה, בטיפול, ובידיעה שהם לא לבד בחושך הזה.

אל תתנו ללילות האלו לעבור בשתיקה. תהיו אתם האור שמחזיק להם את הבית.